Pages



סרגיו נטרא במוסיקה בת זמננו קיימת אסתטיקה חדשה ואוניברסליות

אין ויכוח על כך, שמלחינים חשובים אינם האזרחים המשופעים במותרות במדינת ישראל והם ודאי מפגרים אחרי מקצועות אחרים רבים ופרוזאיים מאד. הלכתי, איפוא, לשוחח עם נטרא על בעיות המוסיקה הרצינית והמלחינים העושים אותה בישראל. מצאתי דירה קטנה וצנועה ברמת אביב, כולה מקושטת בפסלים ובעבודות קרמיקה ("שלך? אתה גם מפסל ?” והוא מחייך: ”לא, די לי במוסיקה. אלה של אשתי. היא פסלת ומלמדת בבית ספר על שם חנה יפה של ויצ"ו, בית ספר מקצועי אמנותי”).

המארח שלי רזה, גבוה וחיוור במקצת (אחרי מחלה, לא כפי שהוא נראה בתמונה המצורפת שהיא מתקופה קודמת), נעים הליכות, כן, החלטי ובעל מוח אנאליטי חריף. הוא נמצא בארץ מ-1961. בשנת 1958 הגיש עם רעייתו בקשה לעלות מרומניה ונתקלו בקשיים מרובים, עד שבסוף התירו את יציאתם. ידוע הוא, כי משאבים רבים מאד במדינות הקומוניסטיות מופנים לצורך טיפות התרבות, מהם מוקצה נתח "שמן" למוסיקה. נטרא מודה בהחלט שהעריכו אותו מאד בבוקרשט ולא היה חסר לו מאומה. היה לו מעמד וכסף, וחופש ביטוי, ונראה כי הרומנים קיבלו מעיין זעזוע כשנודע להם כי הוא רוצה לעלות לישראל.

ובכל זאת: "בהתחלה היה קשה מאד. אצלנו כאן הכול מתנהל במיניאטורה ועם כל הרצון הטוב אין כסף לדברים כאלה. אין אנו רומניה וודאי לא ברה”מ וצריך להשלים עם כך. מבחינה מוסיקלית גרידא אין בעיות. מלחין ישראלי הוא מלחין המתגורר בישראל, כפי שמלחין צרפתי הוא מלחין המתגורר בצרפת. האם, פיאר בולז או ז'ילבר אמי הם מלחינים צרפתים? מהו צרפתי במוסיקה שלהם? המלחין מושפע כמובן, מהסביבה, מהאווירה, מהרחוב וזה הכול. במוסיקה בת זמננו קיימת אסתטיקה חדשה ואוניברסאלית. על כל פנים היא מתהווה עתה ויש בה צורך דחוף.....

נטרא התחיל מעשית כך: כילד למד פסנתר. הבית היה מוסיקלי מאד. האם והאב ניגנו והבילוי המשותף של המשפחה היה בשמיעת אופרות ובהאזנה לתקליטים וקונצרטים. במלחמה לא היה יכול ללמוד, אם כי למד בקונסרבטוריון יהודי במידה שהיה אפשרי. רק אחרי המלחמה השלים את לימודיו הפורמאליים באקדמיה למוסיקה בבוקרשט  ועלה מהר מאד לגדולה: "הם הרומנים ודומיהם יודעים יפה יפה כיצד להשתמש במוסיקה ובאמנות בכלל למען הלאומיות האידאית שלהם. אצלנו עדיין לאו. הם התחילו את התהליך מיד, ב-1944; אבל תראה מה קרה בינתיים. האם המלחין הרומני או הפולני כותב מוסיקה בצורה שונה מזו שבפריס או בלונדון? לא, אין זו תקופה של אנסקו או בארטוק. הם רצו לכתוב מוסיקה מבוססת על מוטיבים עממיים. מה נשאר מפולני אצל
פאנדרצקי, למשל? רומניה שולחת ברצון מלחינים שלה לעולם המערבי, לעבוד ולהופיע. הרומנים סבורים כי זה גם מועיל לתדמית שלהם”.

כל זה אמור לשם הכללה ולהדגשת השפה האוניברסאלית של מוסיקה בת זמננו. וכאן התרעומת הגדולה: "נוטים להפריד את המוסיקה החדישה מהמוסיקה בכלל ולהכניסה לגטו וזה מה שנורא. מובן, שכדי לחנך קהל שומעים צריך הרבה זמן והרבה חינוך וזה יבוא. עוד דור, עוד שני דורות, אולם לא זו הדרך. צריך לכלול את המוסיקה החדישה ברפרטואר רגיל לחלוטין, עם בטהובן ועם בראהמס. בסופו של דבר, כפי שאמרתי, מוסיקה זו אינה חדישה כלל. הצרה היא שבישראל היא "נתגלתה” רק לפני 10 שנים.

אם כן. אני שואל, מהי הנוסחה, האם אתה נגד מוסיקה "ויווה"? והוא משיב לי בהחלטיות: "חלילה, השאלה היא, פשוט, פרופורציה נכונה, לא להפריד לצמיתות. אתה שואל מה אפשר לעשות? ראשית, לבצע את היצירות הקיימות וככל האפשר ביצוע אופטימלי. לי היה, למשל, מקרה הוזמנה אצלי יצירה מטעם קרן התרבות של עירית תל אביב בשביל שלישיית יובל – כינור, צ'לו ופסנתר -־ לצורך סיורה הראשון בארצות הברית. היה קשה לכתוב דבר כזה, כי הרכב כזה הוא מוגבל, אולם היא התקבלה דווקא טוב. הם ביצעו יצירה זו פעמים רבות בחו”ל ובישראל הקליטו אותה והשמיעוה ברדיו. יש לי פשוט סיפוק עמוק לשמוע את היצירה הזו בביצוע מצוין כזה. שנית, יש להוסיף ולהזמין יצירות חדשות ממלחינים ומובן גם להרחיב, במידת האפשר, את מעגל ההזמנות. בסוף, לשנות במקצת את ענייני אקו”ם, להביא לידי כך שאפשר יהיה להרוויח משיהו מהשמעת יצירותיך, גם אם אינך מלחין של להיטים קלים."

בינתיים הוא עובד. הוא לעולם אינו מחוסר עבודה. תמיד באה הזמנה. היצירות הן בדרך כלל קצרות, רבע שעה או עשרים רגע, היום אין מזמינים סימפוניות, אין זה מקובל. מה יש? וברן כתב סימפוניה שארכה פחות מ- 10 דקות. בדרך כלל אלה הן פתיחות, אינסטרומנטאליות או ווקאליות. כתבתי בשביל כל מיני מוסדות, בשביל קרנות תרבות ובשביל הפסטיבל הישראלי ותמיד הקפדתי על הביצוע הטוב ביותר. עכשיו אני כותב פתיחה תזמורתית קצרה בשביל רשות השידור, הקשורה לכ”ה שנות המדינה. היא תבוצע בעונה הבאה. מבקשים ממני משהו באורך מסוים, משהו והרכב מסוים, אך לעולם איני מוגבל בכתיבת המוסיקה עצמה. אני חפשי לחלוטין.

עתה יש לו עבודה מיוחדת במינה. הוא קיבל הזמנה מקרן המלחינים לכתוב ספר מנגינות לנבל. הכוונה למנגינות יהודיות וכאן המעגל נסגר. הוא מחייך: "כל מוסיקה עממית דומה למסיקה עממית אחרת וכל המוסיקה המזרח אירופית, בייחוד המוסיקה העממית הרומנית, דומה למוסיקה יהודית. הנה, גם כאן יש לך אוניברסאליות .... "

מתוך ראיון עם המלחין, מאת זאב רב-נוף, 1983.